A PICTURE IS WORTH 15 MILLION WORDS  תמונה שווה 15 מיליון מילים

The Syrian civil war has been raging since 2011, as has the Libyan. Since then ISIS has been beheading and displacing people, especially Christians and Yazidis, across Northern Iraq and its surroundings. More recently, civil war in Yemen has created a similarly disturbing impact. 

Nearly 15,000,000 children – not people, there are many millions more people, just the number of children reaches 15 million – are moving around the world, having no home left of their own, to try and find a place to pitch their tent, literally in many cases. 

15 million children, and yet nothing made me stop in my tracks, made my stomach churn, like the picture I saw yesterday. 

That picture, of a small child in a red t-shirt, he could not have been more than 4 or 5 judging by his size, washed up, dead, on the beach. 

I see pictures, numbers, infographics, reports, every single day – that is my job – but nothing has hit me like this. 

My first reaction was to call the editor, share with him my view that this picture is just too harsh, and to demand that it is removed. My second reaction was to realise just how shocking the reality is that leads to children, just babies, living in such desperation, that having their lifeless body washed up on the beach is a risk worth taking over the reality into which they were born. My third thought was that now, finally, enough people must be moved, to care, to do, something. 

I feel guilty – not that my reality is that in which I take my own children each morning from our comfortable home, with plenty of food in their bellies and bags, to their schools and playgrounds, whilst I go off into the city to work then return home – but that I manage to live that life, day-to-day, without stopping to care enough about those who have never lived in such a reality, but are willing to die trying. 

In 1946 UNICEF was founded as tens of millions of refugees were looking for a place to be in post-war Europe. Yesterday I was sent a picture of 210 Jewish orphans in Greece who were helped by UNICEF to come to pre-State Israel for adoption – I also saw picture of war orphans who are sitting in parks and train stations in Macedonia today, not knowing when or where they will be allowed to end their past and perhaps to begin their future. 

Stalin is quoted as saying, “One death is a tragedy, One million deaths is a statistic”. 

FIFTEEN MILLION children is a statistic, an overwhelming one, but that one death that I saw yesterday is a tragedy that I cannot stand by and let pass me by. 

I am lucky enough to be working for an organisation that is in the field, in Macedonia just as we are in Za’atari, saving the lives and the futures of those that survive the journey. 

You can help too.

מלחמת האזרחים בסוריה משתוללת מאז שנת 2011, בדומה למלחמה והקונפליקט האלים בלוב. מאז שארגון המדינה האיסלמית החל לעקור אנשים מבתיהם, בעיקר נוצרים ובני העדה היזידית בצפון עירק ווהאזורים הגובלים.

לאחרונה, מלחמת האזרחים הנוראית בתימן מייצרת מציאות ותוצאות מטרידות זהות וקשות.

קרוב ל 15,000,000 ילדים, לא מקרב כלל האוכלוסיה, ממנה יש מיליונים של נפגעים נוספים, רק מספר הילדים שנפגעו ונעקרו מבתיהם ומטולטלים ברחבי העולם הגיע למספר האסטרונומי של 15 מיליון. חלקם ננטשו ונשארו ללא דבר ורק מחפשים פיסת מקום וחתיכת אוהל שיהווה להם מחסה, פשוטו כמשמעו.

15 מיליון ילדים, ועדיין לא קרה עד כה שהמעיים שלי התהפכו והרגשתי כל כך רע עד לפרסום התמונה המדוברת אמש.

התמונה הזו, של הילד הקטן בחולצת הטריקו האדומה שככל הנראה גילו 4 או 5 על פי מידותיו נשטף אל החוף לאחר מותו הטראגי.

ראיתי תמונות מטלטלות, מספרים ונתונים, גרפיקות של נתונים ודו"חות קשים מנשוא לקריאה, אני פוגש כאלה מדי יום זה חלק מובנה ומשמעותי בעבודה שלי, אבל שום דבר לא הכה בי והשפיע עליי בצורה כואבת וחזקה כל כך.

התגובה הראשונה שלי הייתה להתקשר לעורך אתר האינטרנט הישראלי שפירסם את התמונה ראשון, לחלוק איתו את תחושותיי שהפרסום לא ראוי ומטרתו רק לפגוע ולזעזע ויחד עם זאת לדרוש את הסרתה המיידית.

לאחר מחשבה נוספת הבנתי כמה מזעזעת, קשה ובלי הגיונית המציאות שמביאה ילדים, תינוקות של ממש, לחיות תחת ייאוש שכזה שמוביל את חייהם להישטף אל החוף ולקחת סיכון רק למען תקווה כלשהי לעתיד טוב יותר ללא פחד.

המחשבה השלישית שלי, שעכשיו, סופסוף מספיק אנשים יזוזו ויפעלו וידאגו לעשות משהו בנדון.

אני חש אשמה, לא בגלל המציאות שבה אני חי ולוקח את ילדיי שלי כל בוקר מהבית הנוח והמסודר שלהם, כשבטנם שבעה ומלאה במספיק מזון אל בית הספר שלהם ואל מגרשי המשחקים. אלא אני חש אשמה על כך שאני מנהל את חיי היומיום שלי מבלי לעצור לרגע ולחשוב על אלה שמעולם לא חיו במציאות דומה לשלנו, אך הם מוכנים להקריב את חייהם לטובת הניסיון להשיג חיים שכאלה.

בשנת 1946 ארגון יוניסף הוקם כאשר עשרות מיליוני פליטים חיפשו מקום לאחר מלחמת העולם השנייה.

אתמול שלחתי תמונה של 210 יתומים יהודיים ביוון אשר הסתייעו ביוניסף להגיע לישראל טרם הקמתה לטובת אימוץ.

בנוסף, ראיתי תמונה של יתומי מלחמה אשר יושבים בפארקים ובתחנות אכבת במקדוניה היום, מבלי לדעת דבר מתי והיכן יתאפשר להם להשאיר את עברם מאחור ולהתחיל את עתידם.

סטאלין צוטט פעם: "מוות של אדם אחד הוא טרגדיה, מוות של מיליון בני אדם הוא סטטיסטיקה".

15 מיליון ילדים הם סטטיסטיקה, מהממת ומטרידה, אבל המוות האחד של אותו ילד בתמונה הוא טרגדיה שאני לא יכול לעמוד מנגד ולהניח לה לחלוף.

אני בר מזל מספיק לעבוד בארגון שנמצא בשטח, במקדוניה, כמו גם במחנה הפליטים אלזעתרי, מצילים את חייהם ומעניקים עתיד לאלה ששרדו את המסעות הקשים.

אתה יכול לעזור גם.

500.00 NIS -